הלכות קריאת שמע ויקראנה ביראה ובכוונה כתב ר"ע לשוייה איניש לקריאת שמע בכל זמן דקרי לה כפרוטגמא חדשה פירוש פרוטגמא כתב המלך על בני מדינתו שק"ש הוא פרוטגמא דהקב"ה והכי איתא במדרש א"ר ברכיה מלך בשר ודם משגר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושין כל בני המדינה עומדין על רגליהם ופורעים את ראשיהם וקוראין אותו באימה ביראה ברתת ובזיע אבל הקב"ה יתברך שמו אומר לישראל קראו ק"ש פרוטגמא דידי הרי לא הטרחתי עליכם לקרותה לא עומדים ולא פרועי ראש אלא בלכתך בדרך אבל באימה וביראה וברתת ובזיע מיהא צריך יש נוהגין לומר תחלה אמ"נ וי"א שמוסיפין אמן אמ"נ ונותנין טעם לדבריהם שק"ש יש בה רמ"ח תיבות כמנין איבריו של אדם אלא שחסר ד' ומכוונים להשלים באלו ד' והרמ"ה השיב על זה בתשובה וכתב ודאי אם הקדים וסיים הבוחר בעמו ישראל באהבה קודם ש"צ יכול לענות אמן כשיסיים ש"צ דלאו עונה אמן אחר ברכותיו הוא אלא אחר ש"צ והפסקה ליכא דלא גרע משאלת שלום דמפסקינן בין ברכה שנייה לשמע אבל מי שעונה אמן אחר ברכת עצמו בין יחיד בין ציבור הוי טעות ונקרא בור והוי הפסקה בדבר שלא היה לו להפסיק וכל שכן המפסיק באמן אמ"נ דאיכא תלת דמפסיק בין ברכה לקריאה ועוד דמפיק שם שמים לבטלה ועבר בלא תשא דהזכרת השם הכא לית ליה עניינא דמדכר לה לא להבוחר בעמו ישראל ולא לשמע ישראל והויא לבטלה ועוד כיון דלאו לצורך ברכה היא אלא לאשלומי רמ"ח תיבות הוי ליה תוספת בק"ש והאי תוספת לא יעקב אמרו ולא בניו ולא משה אמרו וא"כ אנן היכי אמרינן ליה השתא בשכמל"ו אי לאו דאמריה יעקב לא הוה אמרינן ליה ואע"ג דאמריה יעקב לא אמרינן ליה אלא בחשאי ואנן ניקום ונימא מדעתן מידי דלא אמריה יעקב ולא משה ולא איתא לא במתניתין ולא בגמרא אלא מחוורתא דהאי מנהגא ל"ל עיקר ומאן דיכיל לסלוקא שלא ע"י מחלוקת אלא בחבורה שדעת אחת לכולם ש"ד ומאן דלא יכיל לסלקא לסלוקיה לנפשיה ע"כ נוהגים בספרד לקרות פסוק הראשון בקול רם ומנהג טוב הוא להעיר הכוונה בפסוק הראשון שהוא עיקר מקום כוונת הקריאה ויש נוהגין שנותנין ידיהם על פניהם בקריאת פסוק הראשון וראייתם מפ"ב דברכות (יג:) רבי כד הוה מנח ידיה אעיניה הוה קרי לה פי' כוונתו שלא יסתכל בדבר אחר שמונעו מלכוין וכל מה שיעשה אדם לעורר הכוונה טוב הוא: כתב ר"ע וצריך להפסיק בין תיבה לתיבה דעל ההיא (דפסחים נה:) דאנשי יריחו היו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים מפורש בירושלמי שלא היו מפסיקין בין תיבה לתיבה וצריך להאריך בד' דאחד שיעור שיחשוב בלבו שהקב"ה הוא יחיד בעולמו למעלה ולמטה ובד' רוחות העולם ויש נוהגין להטות הראש כפי המחשבה מעלה ומטה ולד' רוחות ויש מפקפקין בדבר משום הא דתניא הקורא את שמע לא יקרוץ בעיניו ולא ירמוז בשפתיו וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר שאין לחוש דהתם הקריצה והרמיזה לצורך ד"א ומבטלין הכוונה אבל הכא הרמיזה היא צורך הכוונה וגורמת אותה ירושלמי אמר רב נחמן בר יצחק ובלבד שידגיש בדלי"ת שלא תהא כרי"ש ונמצא מחרף ולא יחטוף בחי"ת שלא ימהר בה לקרותה בחטף שאין פירוש משמעותה בחטף שום דבר ולא יאריך באל"ף שלא יהא נראה כאי חד יש מפרשי' מדקאמר ובלבד שלא יחטוף בחי"ת אלמא שצריך להאריך בה כשיעור שיחשוב בלבו שהוא יחיד בשמים ובארץ ובדלי"ת יחשוב שהוא יחיד בד' רוחות. וראייתם ממנחות דקאמר התם חטריה לגגיה דחי"ת להודיע שהוא חי וברומו של עולם ובד' להמליכו בד' הרוחות כנגד הדל"ת: האומר שמע שמע פירוש שני פעמים משתקין אותו שנראה כשתי רשויות ואיתמר בירושלמי דווקא בציבור אבל ביחיד שרי ונראה שאין לחלק דבגמרא דידן אינו מחלק והא דתניא האומר שמע שמע הרי זה מגונה ומשמע אבל שתוקי לא משתקין ליה ומשני בגמרא הא דאמר פסוקא וכפליה והא דאמר מלה וכפלה ופירש"י כשכופל הפסוק משתקין אותו דמיחזי כשתי רשויות אבל כשכופל המלה אין משתקין אותו אבל הוא מגונה ורב אלפס פירש בהפך כשכופל המלה משתקין אותו וצריך לחוש לדברי שניהם ואם כופל כל הפרשה אין לחוש וכתב ר"י שצריך לשתק אותם שאומרים באשמורות שמע שמע ואומרים בשכמל"ו אע"פ שאינו מן הפרשה משום הא דאיתמר בפסחים בפ' מקום שנהגו (פסחים נו.) כשקרא יעקב לבניו בקש לגלות להם הקץ ונסתלקה ממנו שכינה אמר שמא יש בכם שאינו הגון פתחו כולם ואמרו שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד פתח הזקן ואמר בשכמל"ו ואמרינן נמי התם היכי ניעביד נימריה לא אמריה משה לא נימריה הא אמריה יעקב תקנו לומר אותו בחשאי ע"כ נוהגין לאומרו בחשאי אפילו במקומות שנוהגין לקרות כולה בקול רם וצריך להפסיק מעט בין לעולם ועד לואהבת וכן צריך להפסיק בין היום לעל לבבך שלא יהא נראה היום ולא למחר ומהאי טעמא נמי צריך להפסיק בין אשר אנכי מצוה אתכם היום ובין לאהבה ירושלמי צריך להפסיק בין נשבע לה' כדי להטעים יפה העי"ן שלא יהא נראה כה"י וצריך להתיז זיי"ן דלמען תזכרו דלא לישתמע תשקרו או תשכרו והוי כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס והראב"ד הוסיף זיי"ן דוזכרתם דלא לשתמע כסמך וידגיש יו"ד דשמע ישראל שלא תבלע וכן היו"ד דוהיו דלא לשתמע והאו וצריך ליתן ריוח בין וחרה אף דלא לשתמע וחרף וצריך ליתן ריוח בין תיבה שתחלתה כסוף האות שלפניה כגון בכל לבבך על לבבכם בכל לבבכם עשב בשדך ואבדתם מהרה הכנף פתיל אתכם מארץ וצריך ליזהר בכל אל"ף שאחר מ"ם להפסיק כגון ולמדתם אותם שאם אינו מפסיק נראה כקורא מותם ושמתם את וראיתם אותו וקשרתם אותם ולא בק"ש בלבד אלא אף בפסוקי דזמרה ובתפלה כמו ספרו בגוים את כבודו שבחי ירושלים את ותקם את ויראו העם את וממליכים את וכתב הרמב"ם ז"ל צריך לדקדק שלא ירפה החזק ולא יחזק הרפה ולא יניח הנד ולא יניד הנח וכתב הראב"ד ולא ידעתי בנד הנח מה הפסד יש בו ואם אמר על לבבך בנד בי"ת השניה כדי להטעימה שלא תראה כוי"ו ואם יטעים יו"ד של והיו שלא תראה אל"ף וכן יו"ד של ישראל שלא תראה אל"ף וכיוצא בזה יניד הנח ותבא עליו ברכה כתב הרב רבי יונה שצריך לקרותה בטעמיה כמו שהם בתורה וזהו פירוש דההיא דמקום שנהגו שהיו כורכין את שמע שלא ברצון חכמים שלא היו קוראים אותה בטעמיה וכשיאמר וקשרתם לאות על ידך ימשמש בתפילין של יד וכשיאמר לטוטפות בין עיניך ימשמש בשל ראש ויש נוהגין למשמש גם בציצית כשאומר והיה לכם לציצית וראיתם אותו:
Lois de la lecture du Chema. On la lira avec crainte et kavana. Rav Amram a écrit qu’il faut, chaque fois qu’on lit le Chema, le traiter comme un protogma nouveau — un édit du roi à ses sujets : le Chema est le protogma du Saint béni soit-Il. Ainsi au Midrach, Rabbi Bérékhia : un roi de chair et de sang envoie son protogma à la province ; tous les habitants se tiennent debout, découvrent la tête et le lisent avec effroi, crainte, tremblement et sueur. Mais le Saint béni soit-Il, que Son Nom soit béni, dit à Israël : lisez le Chema, Mon protogma ; je ne vous ai pas imposé de le lire debout ni tête découverte, mais [vous pouvez le lire] en marchant en chemin. Pourtant il faut bien le lire avec effroi, crainte, tremblement et sueur. Certains ont l’usage de dire d’abord El Mélekh Nééman ; d’autres ajoutent amen El Mélekh Nééman. Ils expliquent que le Chema a 248 mots, comme le nombre des membres de l’homme, mais qu’il en manque quatre, qu’ils veulent compléter par ces mots-là. Le Ramah a répondu là-dessus dans une techouva. Certes, si l’on a fini « qui choisit Son peuple Israël avec amour » avant le chalia’h tsibbour, on peut répondre amen quand il termine : ce n’est pas amen après ses propres berakhot, mais après le chalia’h tsibbour, et ce n’est pas une interruption — ce n’est pas pire que de saluer, ce qu’on interrompt entre la deuxième berakha et le Chema. Mais qui répond amen après sa propre berakha, yahid ou tsibbour, se trompe : on l’appelle ignorant, et c’est une interruption par une chose qu’il n’avait pas à interrompre. À plus forte raison qui interrompt par amen El Mélekh Nééman : ce sont trois mots entre la berakha et la lecture. De plus, il prononce le Nom du Ciel en vain et transgresse « tu ne prononceras pas le Nom de ה' en vain » : la mention du Nom n’a ici aucun rapport, ni avec « qui choisit Son peuple Israël » ni avec « Chema Israël », elle est donc vaine. Encore : ce n’est pas pour le besoin de la berakha, mais pour compléter 248 mots ; c’est donc une addition au Chema, et cette addition, ni Yaakov, ni ses fils, ni Moché ne l’ont dite. Dès lors, comment disons-nous à présent Baroukh Chem Kevod Malkhouto leolam vaed ? Si Yaakov ne l’avait pas dit, nous ne le dirions pas ; et bien qu’il l’ait dit, nous ne le disons qu’à voix basse. Irions-nous donc dire de notre chef une chose que ni Yaakov ni Moché n’ont dite, qui n’est ni dans la Michna ni dans la Gémara ? Il est clair que cette coutume n’a pas de fondement. Qui peut la faire cesser sans querelle, dans un groupe d’un même avis, c’est bien ; qui ne le peut pas, qu’il la fasse cesser pour lui-même. Jusqu’ici les propos du Ramah. En Espagne, on lit le premier verset à voix haute : c’est un bon usage, pour éveiller la kavana au premier verset, lieu principal de la kavana de la lecture. Certains posent les mains sur le visage pendant ce verset ; leur preuve est Berakhot, chapitre 2 (13b) : Rabbi, quand il mettait la main sur ses yeux, le lisait — c’est-à-dire pour ne pas regarder ailleurs, ce qui l’empêcherait de diriger sa kavana. Tout ce qu’on fait pour éveiller la kavana est bon. Rav Amram a écrit qu’il faut séparer mot et mot. Au sujet de ce que les gens de Jéricho lisaient le Chema d’une traite, contre l’avis des Sages (Pessa’him 55b), le Yerouchalmi explique qu’ils ne séparaient pas les mots. Il faut allonger le dalet de é’had le temps de penser dans son cœur que le Saint béni soit-Il est Unique dans Son monde, en haut et en bas et aux quatre vents. Certains inclinent la tête selon cette pensée, en haut, en bas et aux quatre vents ; d’autres hésitent, à cause de la baraïta : qui lit le Chema ne clignera pas des yeux ni ne fera signe des lèvres. Mon maître et père le Roch z"l disait qu’il n’y a pas à craindre : là-bas, clignement et signe servent autre chose et annulent la kavana ; ici, le signe est au service de la kavana et la provoque. Yerouchalmi, Rav Na’hman bar Yits’haq : pourvu qu’on appuie le dalet, afin qu’il ne soit pas comme un reich, ce qui serait un blasphème ; qu’on ne hâte pas le ‘het, pour ne pas le lire en chatef, dont le sens alors n’est plus rien ; et qu’on n’allonge pas l’alef, pour que cela ne paraisse pas « éi ‘had ». Certains expliquent : puisqu’on a dit « pourvu qu’on ne hâte pas le ‘het », il faut donc l’allonger le temps de penser qu’Il est Unique au ciel et sur terre, et au dalet penser qu’Il est Unique aux quatre vents. Leur preuve est Ména’hot : on voûte le toit du ‘het pour faire savoir qu’Il est Vivant et au faîte du monde, et par le dalet on Le proclame roi aux quatre vents, correspondant au dalet. Qui dit « Chema Chema », c’est-à-dire deux fois, on le fait taire, car cela paraît deux puissances. Le Yerouchalmi dit : seulement en tsibbour, mais en yahid c’est permis. Il semble qu’il n’y ait pas lieu de distinguer, car notre Gémara ne distingue pas. Quant à la baraïta « qui dit Chema Chema, cela est blâmable », d’où l’on inférerait qu’on ne le fait pas taire, la Gémara répond : l’un a répété le verset, l’autre a répété le mot. Rachi : quand on double le verset, on le fait taire, car cela paraît deux puissances ; quand on double le mot, on ne le fait pas taire, mais c’est blâmable. Rav Alfes explique l’inverse : quand on double le mot, on le fait taire. Il faut craindre les deux avis. Si l’on double toute la parasha, il n’y a pas à craindre. Le Ri a écrit qu’il faut faire taire ceux qui disent aux achmorot « Chema Chema ». On dit Baroukh Chem Kevod Malkhouto leolam vaed bien que cela ne soit pas de la parasha, à cause de ce qui est dit dans Pessa’him, chapitre « Le lieu où l’on a coutume » (56a) : quand Yaakov appela ses fils et voulut leur révéler la fin, la Chekhina se retira de lui ; il dit : peut-être y a-t-il parmi vous qui n’est pas digne ; tous s’écrièrent : Chema Israël, ה' notre Dieu, ה' est Un ; le vieillard ouvrit et dit Baroukh Chem Kevod Malkhouto leolam vaed. Et l’on dit là aussi : que ferons-nous ? Le dire — Moché ne l’a pas dit ; ne pas le dire — Yaakov l’a dit ; on a fixé de le dire à voix basse. Aussi a-t-on l’usage de le dire à voix basse, même aux endroits où l’on lit tout le Chema à voix haute. Il faut ménager une petite pause entre « leolam vaed » et « veahavta ». De même entre « hayom » et « al levavekha », pour que cela ne paraisse pas « aujourd’hui et non demain ». Pour la même raison, il faut pauser entre « que je vous commande aujourd’hui » et « leahava ». Yerouchalmi : il faut pauser entre « nichba » et « לה' », pour bien faire entendre le ayin, afin qu’il ne paraisse pas un hé. Il faut articuler le zayin de « lemaan tizkerou », pour que l’on n’entende pas « tichkerou » (vous mentirez) ni « tiskerou » (vous serez salariés), ce qui serait comme des serviteurs qui servent le maître à condition de recevoir une récompense. Le Raavad a ajouté le zayin de « ouzekhartem », pour que l’on n’entende pas un samekh. On appuiera le yod de « Chema Israël » pour qu’il ne soit pas avalé, et de même le yod de « vehayou », pour que l’on n’entende pas « vehao ». Il faut laisser un intervalle entre « ve’hara af », pour que l’on n’entende pas « ve’haraf ». Il faut laisser un intervalle entre un mot dont le début est comme la lettre finale du mot précédent, par exemple : bekhol levavekha, al levavkhem, bekhol levavkhem, esev besadekha, vaavadtem mehera, hakanaf petil, etkhem meerets. Il faut prendre garde, pour tout alef après un mem, de séparer : ainsi « oulimadtem otam » — si l’on ne sépare pas, on semble lire « motam » ; de même « vesamtem et », « oureitem oto », « oukchartem otam ». Non seulement dans le Chema, mais aussi dans les pesoukei dezimra et dans la tefila, comme « saprou bagoyim et kevodo », « chiv’hi Yerouchalayim et », « vatekom et », « vayirou haam et », « oumamlikhim et ». Le Rambam z"l a écrit : il faut veiller à ne pas adoucir la lettre forte ni fortifier la lettre douce, à ne pas laisser immobile le cheva mobile (na) ni à mouvoir le cheva quiescent (na’h). Le Raavad a écrit : je ne sais quel tort il y a à mouvoir le cheva quiescent ; et si l’on a dit « al levavekha » en mouvant le second bet pour le faire bien entendre, afin qu’il ne paraisse pas un vav ; et si l’on fait entendre le yod de « vehayou » pour qu’il ne paraisse pas un alef, et de même le yod de « Israël » pour qu’il ne paraisse pas un alef, et ainsi de suite — on meut le quiescent, et la bénédiction viendra sur lui. Rabbi Yona a écrit qu’il faut le lire avec ses te’amim, comme ils sont dans la Torah ; c’est le sens de l’épisode « le lieu où l’on a coutume » : ils lisaient le Chema d’une traite contre l’avis des Sages, c’est-à-dire qu’ils ne le lisaient pas avec ses te’amim. Quand on dit « oukchartem leot al yadekha », on touchera les tefilin de la main ; quand on dit « letotafot bein einekha », on touchera ceux de la tête. Certains ont aussi l’usage de toucher les tsitsit quand on dit « vehaya lakhem letsitsit oureitem oto ».