L'histoire de la destruction du Temple qui s'est prolongée jusqu'au 10 Av, et la coutume de ne pas consommer de viande ce jour-là.
תניא בז' באב נכנסו עו"ג להיכל ואכלו בו ושתו בו וקלקלו בו יום ח' וט' עד שפנה היום לעת ערב הציתו בו האש ונשרף עד שקיעת החמה ביום י' והיינו דא"ר יוחנן אלמלא הייתי התם קבעתיו בי' שרובו של היכל בו נשרף ואיתא בירושלמי רבי אבין ציים ט' וי' ר' לוי ציים ט' וליל י' מפני שלא היה בו כח לצום כל יום י' צם ליל י' ואנו בזמן הזה תש כחנו ואפי' ביה"כ שהיה ראוי לעשות מספק ב' ימים אין אנו מספיקין ומ"מ מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר בליל י' ויום י' רק להשיב הנפש שיהא קרוב לעינוי:
Il a été enseigné : le 7 Av, les idolâtres sont entrés dans le Sanctuaire ; ils y ont mangé, bu et l'ont profané les 8 et 9. Vers la fin de la journée du 9, à l'approche du soir, ils y ont mis le feu, et il a brûlé jusqu'au coucher du soleil le 10. C'est ce qu'a dit R. Yohanan : « Si j'avais été présent dans cette génération, je l'aurais fixé au 10, car c'est ce jour-là que la majeure partie du Sanctuaire a brûlé. » On trouve dans le Talmud de Jérusalem : R. Avin a jeûné le 9 et le 10. R. Lévi a jeûné le 9 et la nuit du 10 ; parce qu'il n'avait pas la force de jeûner toute la journée du 10, il a jeûné la nuit du 10. Quant à nous, à notre époque, notre force a diminué, et même pour Yom Kippour, où il conviendrait de jeûner deux jours par doute, nous n'en sommes pas capables. Néanmoins, c'est une coutume louable de ne pas manger de viande la nuit du 10 et le jour du 10, mais seulement de quoi restaurer l'âme afin de rester proche de l'affliction.