La hauteur du séfer Torah doit égaler sa circonférence ; longueur des lignes, nombre de colonnes par feuille, et façon d’achever le dernier verset.
Attention : ceci n’est pas la halakha. C’est seulement une synthèse des points de cette page. La halakha est donnée par les rabanim.
דין רוחב הדפין. ובו ד' סעיפים:אין עושין ספר תורה לא ארכו יתר על היקפו ולא היקפו יתר על ארכו (פירוש יכוון שיהא חוט המקיף יריעות כל הספר לאחר שיתפור ויגלל ארוך כשיעור ארכו) (טור) וכמה הוא ארכו בגויל ששה טפחים שהם כ"ד אצבעות ברוחב אגודל של יד ובקלף או פחות או יותר והוא שיהא ארכו כהיקפו וכן אם עשה בגויל [פחות] מששה טפחים ומיעט הכתב או יתר על ששה והרחיב בכתב עד שיהיה ארכו כהיקפו הרי זה כמצוה. (והעמוד שבתוך הספר י"א דמצרף להיקף) (טור בשם הרא"ש):
On ne fait pas un séfer Torah dont la hauteur dépasse sa circonférence, ni dont la circonférence dépasse sa hauteur (c’est-à-dire : on veillera à ce que le fil qui entoure les feuilles de tout le livre, une fois cousues et enroulées, ait la même longueur que sa hauteur). Quelle est sa hauteur ? En goil : six téfa'him, soit vingt-quatre doigts de la largeur du pouce de la main. En klaf : moins ou plus, pourvu que la hauteur égale la circonférence. De même, s’il a fait en goil moins de six téfa'him et a réduit l’écriture, ou plus de six et a élargi l’écriture, jusqu’à ce que la hauteur égale la circonférence, cela compte pour la mitsva. (Le montant qui est à l’intérieur du livre : certains disent qu’il entre dans le compte de la circonférence.)
אורך כל שיטה שלשים אותיות כדי לכתוב למשפחותיכם ג' פעמים ולא תהיה קצרה מזה כדי שלא יהא הדף נראה כאגרת ולא ארוכה יותר על זה כדי שלא יהיו עיניו משוטטות בכתב (ל' רמב"ם פ"ז מהלכות ס"ת ד"ד):
Chaque ligne a une longueur de trente lettres, de façon à écrire למשפחותיכם trois fois. Elle ne sera pas plus courte, afin que la colonne ne paraisse pas comme une lettre missive, ni plus longue, afin que les yeux ne se perdent pas dans l’écriture.
אין עושין יריעה פחות מג' דפין ולא יותר על ח' נזדמנה לו יריעה בת ט' דפין לא יחלקנה בענין שיהיו ג' דפין באחת וששה בשניה אלא שיהיו ד' באחת וחמשה בשניה במה דברים אמורים בכל היריעות שבספר חוץ מבאחרונה אבל בסוף הספר אפילו פסוק אחד עושין אותו דף לבדו ותופרים אותו עם שאר יריעות:
On ne fait pas une feuille de moins de trois colonnes, ni de plus de huit. S’il s’est trouvé une feuille de neuf colonnes, on ne la partagera pas de manière à mettre trois colonnes sur l’une et six sur l’autre, mais quatre sur l’une et cinq sur l’autre. Cela vaut pour toutes les feuilles du livre, hors la dernière. Mais à la fin du livre, même un seul verset, on en fait une colonne à part et on la coud avec les autres feuilles.
כשיגמור את התורה צריך שיגמור באמצע שיטה שבסוף הדף ואם נשאר מן הדף שיטין הרבה מקצר ועולה (ועושה אותיות ארוכות ממטה למעלה כדי שתחזיק תיבה אחת ד' וה' שיטין) (טור) ומתחיל מתחלת השיטה שבסוף הדף ולא יגמור את השיטה ומתכוין עד שיהיה לעיני כל ישראל באמצע שיטה שבסוף הדף:
Quand on achève la Torah, il faut l’achever au milieu de la ligne qui est à la fin de la colonne. S’il reste beaucoup de lignes dans la colonne, on resserre et l’on remonte (et l’on fait des lettres allongées de bas en haut, de sorte qu’un seul mot occupe quatre ou cinq lignes), et l’on commence au début de la ligne qui est à la fin de la colonne, sans achever cette ligne, en visant à ce que לעיני כל ישראל se trouve au milieu de la ligne qui est à la fin de la colonne.