Lire tout le texte d'après l'écrit, dans l'ordre, avec intention. Règles de langue, d'erreurs, des dix fils de Haman d'un souffle, usages de lecture et minyan.
Attention : ceci n’est pas la halakha. C’est seulement une synthèse des points de cette page. La halakha est donnée par les rabanim.
קורא אדם את המגילה בין עומד בין יושב אבל לא יקרא בצבור יושב לכתחלה מפני כבוד הצבור: הגה ואסור לחזן לקרוא את המגילה עד שאומרים לו קרא [מרדכי פ' הקורא]:
On peut lire la Meguila debout ou assis. Mais on ne la lira pas assis au tsibbour lekhathila (a priori), par respect pour le tsibbour. (Rema : Il est interdit au hazan de lire la Meguila jusqu'à ce qu'on lui dise : « Lis. »)
אפילו שנים ואפילו עשרה יכולים לקרותה ביחד ויוצאים הם והשומעים מהם:
Même deux, même dix peuvent la lire ensemble ; ils s'acquittent, ainsi que ceux qui les écoutent.
צריך לקרותה כולה ומתוך הכתב ואם קראה על פה לא יצא וצריך שתהא כתובה כולה לפניו לכתחלה אבל בדיעבד אם השמיט הסופר באמצעה תיבות אפי' עד חציה וקראם הקורא על פה יצא: הגה אבל אם השמיט תחילתה או סופה אפי' מיעוטא לא יצא [ר"ן] ואפי' באמצע' דוקא דלא השמיט ענין שלם [ב"י בשם א"ח] אבל ביותר מחציה אפי' הן כתובות אלא שהן מטושטשות ואין רישומן ניכר פסולה:
Il faut la lire tout entière et d'après l'écrit. Si on l'a lue de mémoire, on ne s'est pas acquitté. Il faut que le tout soit écrit devant soi lekhathila. Mais bediavad (après coup), si le sofer a omis au milieu des mots, même jusqu'à la moitié, et que le lecteur les a dits de mémoire, il s'est acquitté. (Rema : Mais s'il a omis le début ou la fin, même une petite partie, on ne s'est pas acquitté. Et même au milieu, seulement s'il n'a pas omis un sujet entier. Mais plus de la moitié : même si les lettres sont écrites mais brouillées et que leur trace n'est plus visible, elle est invalide.)
מי שתופס בידו מגילה שאינה כשירה לא יקרא עם שליח צבור אלא שומע ושותק: הגה וכן לא יסייע שום אדם על פה לחזן ולכן אותם הפסוקים שקורין הקהל צריך החזן לחזור ולקרותם מתוך מגילה כשרה [ב"י בשם שבולי לקט]:
Celui qui tient en main une Meguila non valide ne lira pas avec le chalia'h tsibbour : il écoute et se tait. (Rema : De même, personne n'aidera le hazan de mémoire. Aussi, les versets que lit l'assemblée, le hazan doit les relire dans une Meguila valide.)
קראה סירוגין דהיינו שפסק בה ושהה ואח"כ חזר למקום שפסק אפי' שהה כדי לגמור את כולה יצא: הגה ואפי' סח בנתיים מיהו גוערין במי שסח בנתיים כדלקמן סי' תרצ"ב סעיף ב' [הרשב"א סי' רמ"ד]:
Si on l'a lue par intermittence, c'est-à-dire qu'on s'est arrêté, qu'on a attendu, puis qu'on a repris à l'endroit où l'on s'était arrêté : même si l'on a attendu le temps de la terminer tout entière, on s'est acquitté. (Rema : Même si l'on a parlé entre-temps. Toutefois on réprimande celui qui parle entre-temps, comme plus bas siman 692 seif 2.)
הקורא את המגילה למפרע לא יצא קרא פסוק אחד ודילג השני וקרא שלישי ואח"כ חזר וקרא השני לא יצא מפני שקרא למפרע פסוק אחד אלא כיצד יעשה מתחיל מפסוק שני ששכח וקורא על הסדר:
Celui qui lit la Meguila à rebours ne s'est pas acquitté. S'il a lu un verset, sauté le second, lu le troisième, puis est revenu lire le second, il ne s'est pas acquitté, parce qu'il a lu un verset à rebours. Que fasse-t-il ? Il commence au second verset oublié et lit dans l'ordre.
הקורא את המגילה על פה לא יצא ידי חובתו:
Celui qui lit la Meguila de mémoire ne s'est pas acquitté de son obligation.
הלועז ששמע את המגילה הכתובה בלשון הקודש ובכתבי הקודש אע"פ שאינו יודע מה הם אומרים יצא ידי חובתו:
Le locuteur d'une langue étrangère qui a entendu la Meguila écrite en langue sainte et en écriture sainte, même s'il ne sait pas ce qu'on dit, s'est acquitté de son obligation.
היתה כתובה תרגום או בלשון אחרת מלשונו' העכו"ם לא יצא ידי חובתו בקריאתה אלא המכיר אותו הלשון בלבד אבל אם היתה כתובה בכתב עברי וקראה ארמי' לארמי לא יצא שנמצא זה קורא ע"פ וכיון שלא יצא הקורא ידי חובתו לא יצא השומע ממנו: הגה אבל אין לחוש באיזה כתב כתובה [ב"י]:
Si elle était écrite en Targoum ou dans une autre langue des nations, on ne s'acquitte par sa lecture que si l'on connaît cette langue. Mais si elle était écrite en caractères hébraïques et qu'on l'a lue en araméen à un Araméen, on ne s'est pas acquitté : c'est une lecture de mémoire. Et puisque le lecteur ne s'est pas acquitté, l'auditeur non plus. (Rema : Mais on n'a pas à se soucier de savoir en quels caractères elle est écrite.)
מי שיודע לעז ויודע אשורית אינו יוצא בלעז ויש אומרים שיוצא: הגה ואם כתובה בשני לשונות מי שמבינים יצאו [ב"י]:
Celui qui sait une langue étrangère et sait l'écriture assyrienne ne s'acquitte pas en langue étrangère. Certains disent qu'il s'acquitte. (Rema : Si elle est écrite en deux langues, ceux qui comprennent s'acquittent.)
יש למחו' ביד הקוראים לנשים המגילה בלשון לעז אע"פ שכתובה בלשון לעז:
Il faut empêcher ceux qui lisent aux femmes la Meguila en langue étrangère, même si elle est écrite en langue étrangère.
קראה מתנמנם הואיל ולא נרדם בשינה יצא אבל אם שמעה מתנמנם לא יצא:
Si on l'a lue en somnolant, dès lors qu'on n'était pas endormi, on s'est acquitté. Mais si on l'a entendue en somnolant, on ne s'est pas acquitté.
היה כותבה שקורא פסוק במגילה שהוא מעתיק ממנה וכותבה אם כוון לבו לצאת ידי חובתו יצא והוא שתהא כתובה כולה לפניו במגילה שהוא מעתיק ממנה וכן אם היה מגיה וכן אם היה דורש' שקורא פסוק במגילה שלימ' ודורשו אם כוון לבו לצאת ידי חובתו יצא ולא יפסיק בה בעניינים אחרים כשדורש שאסור להפסיק בה בעניינים אחרים:
Celui qui l'écrivait, lisant un verset dans la Meguila dont il copie et l'écrivant : s'il a eu l'intention de s'acquitter, il s'est acquitté, à condition que le tout soit écrit devant lui dans la Meguila dont il copie. De même s'il la corrigeait. De même s'il l'expliquait, lisant un verset dans une Meguila complète et l'expliquant : s'il a eu l'intention de s'acquitter, il s'est acquitté. Qu'il n'interrompe pas par d'autres sujets pendant qu'il explique, car il est interdit d'interrompre par d'autres sujets.
הקורא את המגילה צריך שיכוין להוציא השומע וצריך [שיכוין] השומע לצאת ואם הקורא שליח צבור מסתמא דעתו על כל השומעים אפי' הם אחורי בית הכנס' אין מדקדקין בטעיותיה וי"א דוקא בטעו' שהלשון והענין אחד כההוא עובדא דתרי תלמידי דהוו יתבי קמי' דרב חד קרי יהודים וחד קרי יהודיים ולא אהדר חד מינייהו אבל טעות אחר לא:
Celui qui lit la Meguila doit avoir l'intention d'acquitter l'auditeur, et l'auditeur doit avoir l'intention de s'acquitter. Si le lecteur est le chalia'h tsibbour, on présume que son intention porte sur tous les auditeurs, même ceux derrière le beit haknesset. On n'est pas pointilleux sur ses erreurs. Certains disent : seulement les erreurs où la langue et le sens restent un, comme dans le fait de ces deux disciples assis devant Rav, l'un lisant יהודים et l'autre יהודיים, et aucun ne fit répéter l'autre ; mais une autre erreur, non.
צריך לומר עשרת בני המן ועשרת הכל בנשימה אחת להודיע שכולם נהרגו ונתלו כאחד: הגה ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הפסיק ביניהם יצא [תוס' ספ"ק דמגילה ואבודרהם ומהרי"ל] ולכתחלה נוהגין לומר בנשימה אחת מתחלת חמש מאות איש ואת פרשנדתא כו' עד עשרת [מהרי"ל בשם רוקח]:
Il faut dire les dix fils de Haman et עשרת d'un seul souffle, pour faire savoir qu'ils furent tous tués et pendus ensemble. (Rema : Cela n'est que lekhathila ; bediavad, si l'on a interrompu entre eux, on s'est acquitté. Et lekhathila on a l'usage de dire d'un seul souffle depuis le début de « cinq cents hommes » et את פרשנדתא etc. jusqu'à עשרת.)
צריך שיאמר ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל עובדי אלילים ברוכים כל ישראל וצריך שיאמר וגם חרבונה זכור לטוב:
Il faut dire ארור המן ברוך מרדכי ארורה זרש ברוכה אסתר ארורים כל עובדי אלילים ברוכים כל ישראל. Et il faut dire וגם חרבונה זכור לטוב.
מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושטה כאיגרת להראו' הנס וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך: הגה יש שכתבו שנוהגין לומר ד' פסוקים של גאולה בקול רם דהיינו איש יהודי וגו' ומרדכי יצא וגו' ליהודים היתה אורה וגו' כי מרדכי היהודי וגו' וכן נוהגין במדינות אלו [הגהות מיימוני פ"א וכל בו ואבודרהם] והחזן חוזר וקורא אותן. עוד כתבו שנהגו התינוקות לצור צורת המן על עצים ואבנים או לכתוב שם המן עליהם ולהכותן זה על זה כדי שימחה שמו על דרך מחה תמחה את זכר עמלק ושם רשעים ירקב ומזה נשתרבב המנהג שמכים המן כשקורים את המגילה בב"ה [אבודרהם] ואין לבטל שום מנהג או ללעוג עליו כי לא לחנם הוקבע [ב"י בשם א"ח]:
Coutume de tout Israël : le lecteur lit et la déplie comme une lettre, pour montrer le miracle ; quand il a fini, il la roule tout entière et bénit. (Rema : Certains ont écrit qu'on a l'usage de dire à haute voix quatre versets de délivrance, à savoir איש יהודי וגו' ומרדכי יצא וגו' ליהודים היתה אורה וגו' כי מרדכי היהודי וגו' ; ainsi on pratique dans ces pays, et le hazan les relit. On a encore écrit que les enfants ont l'usage de dessiner la figure de Haman sur des bois et des pierres, ou d'y écrire le nom de Haman, et de les frapper l'un contre l'autre afin que son nom soit effacé, selon מחה תמחה את זכר עמלק et שם רשעים ירקב. De là s'est répandu l'usage de frapper Haman quand on lit la Meguila au beit haknesset. On n'abolira aucun usage et on ne s'en moquera pas, car ce n'est pas pour rien qu'il s'est fixé.)
מגילה בי"ד ובט"ו צריך לחזור אחר עשרה ואם אי אפשר בעשרה קורים אות' ביחיד: הגה ויש להסתפק אם נשים מצטרפות לעשרה [הגהות אשירי פ"ק טור סי' תרפ"ד] ואם קראו אותה בצבור ואיזה יחיד לא שמעה יכול לקרות אפילו לכתחלה ביחיד הואיל וקורין אותה באותה העיר בעשרה [ב"י בשם א"ח] וכשהיחיד קורא אותה בזמנה צריך לברך עליה [ב"י]:
La Meguila, le 14 et le 15, il faut rechercher dix personnes. S'il est impossible d'avoir dix, on la lit en yahid. (Rema : On peut douter si les femmes comptent pour les dix. Si on l'a lue au tsibbour et qu'un yahid ne l'a pas entendue, il peut la lire même lekhathila en yahid, puisque dans cette ville on la lit à dix. Quand le yahid la lit en son temps, il doit bénir dessus.)